מיסוי ביזוי 

חברת איתוראן פרסמה השבוע כי מניתוח פרופיל הנסיעה של כלי הרכב שבהם מותקנות מערכותיה עולה כי 30% מהנסיעות ברכב צמוד (ליסינג) הן פרטיות. על פי הנתונים, חברה המחזיקה ב-50 כלי רכב מוציאה מידי שנה כ-150 אלף שקל על נסיעותיהן הפרטיות של עובדיה. אם נבחן את הנתונים לאור הרפורמה במיסוי כלי הרכב הצמודים, נראה כי האוצר עומד לחייב את בעלי הרכבים הצמודים בסכום מס כפול מהנדרש.

הרפורמה הוחלה בתחילת 2008 לאחר מאבק ארוך בין משרד התחבורה, נציגי הציבור ומשרד האוצר, והיא מעלה את תשלום המס על הרכב בהדרגה עד 2011. לדוגמה, עבור מאזדה 3, פורד פוקוס וכלי רכב משפחתיים דומים (מקבוצת שווי שימוש 2) תשלום המס עולה מ-1330 ל-2450 שקל בחודש.

ההיגיון העומד מאחורי המס הוא שהמעביד נותן הטבה לעובד, אולם המדינה זכאית למסות הטבות אלו. בהנחה שנתוני איתוראן נכונים, הרי המדינה עושקת את בעלי הרכב הצמוד. כיצד זה קורה? המיסוי על רכב צמוד מתבסס על נתוני השימוש הפרטי ברכב, כלומר כ-30% מזמן השימוש הכולל. עלות האחזקה כולל דלק לרכב צמוד מקבוצה 2 היא כ-4000 שקל בממוצע לחודש, ולכן המס על כך צריך להיות בגובה 30% מסכום זה, או כ-1200 שקל בחודש (כפי שהיה בקירוב בשנת 2007). גם אם ההוצאה החודשית היא כ-4500 שקל בחודש, הרי 30% מסכום זה הוא 1350 שקל לחודש. אולם בפועל המדינה תגבה סכום מס כמעט כפול ממה שהייתה אמורה לגבות על שימוש פרטי בכלי הרכב הצמודים.

המדינה פועלת לאורך זמן כדי למסות את כל התחומים האפשריים לפי תפיסת מיסוי יחידים וחברות. אולם כאשר אנו בוחנים את הקשר בין ההיגיון העומד מאחורי הגבייה לבין גובהו של המס שנגבה, אנו מוצאים לא פעם כי קשר זה אובד, וחבל שכך. אם תשכיל המדינה וקברניטיה להטיל את המיסים במקומות הנכונים, תרוויח מכך קופת האוצר וכלל האוכלוסייה.